לחזור לחיים אחרי בגידה של הגוף ולנצח במסע לעבר החלמה רגשית

אני זוכר שהתעוררתי, קלטתי איפה אני נמצא ומבלי שהייתי מוכן, זלגה לה דמעה אחת קטנה, שנתנה אומץ והשראה לרבות נוספות, לשטוף את פני בבכי חרישי.

התרסקתי למיליון רסיסים.

אחרי דקות ארוכות של התייפחות, תוך שאני מנסה להישאר אסוף ולאפשר לעצמי קצת פרטיות, הכל התבהר ופגשתי בפעם הראשונה את המציאות.

נדרשו חמישה ימים במחלקה הפנימית רק כדי להחזיר את התודעה שלי לנוכחות, אבל כשחזרתי וראיתי את היצירה שלי, לא רציתי להישאר.

הכאב שהפך לייסורים, המחטים שחודרות את הורידים, הצעקות מסביב בלילות, אבדן השליטה המוחלט על הגוף, אנשים מסביב שמסתכלים עלי במבטים מודאגים כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודע והם לא מוצאים מישהו מספיק אמיץ כדי לספר לי.

רציתי להיעלם.

הגוף שלי היה שם אבל הנפש לא מעוניינת עוד לקחת חלק בחוויה. זה קשה לה מידי.

יותר מידיי פחד, בושה, אשמה וייאוש אחד גדול שכבר ויתר כשאמר בשמי – "לא אכפת לי. תעשו לי מה שאתם רוצים".

אשפוז ראשון בחיים – חוויה טראומטית

שלוש שנים עברו מאז שגילו את הקוליטיס, מחלת מעיים שהצטרפה אלי ללא הזמנה וכמו קרציה מצצה ממני את כוחות החיים, הגוף והנפש. שלוש שנים של דעיכה מתמדת. בסוף הגוף לא יכול היה להחזיק עוד את עצמו והוא שיחרר, אפילו שאני נלחמתי, מבלי לדעת שזו מלחמה אבודה.

שלוש שנים של ניסיונות בלתי פוסקים לנצח, אינספור מפלות, תחושת תסכול מצטברת וכאוס, הפכו באחת ליגון ולשברון לב.

אני רוצה לעצור כאן, כי עד כאן זה מספיק.

אין צורך להרחיב עוד על תקופת בית החולים או על שנתיים של שיקום.

מספיק להגיע רק עד לשלב הזה, בו כבר נזרעו מספיק זרעים של ספקות, פחדים ומפחי נפש, כדי שלא תישאר החלטה אחת בחיים שתהיה לי ודאות לגביה ושאוכל לקבל אותה בקלות.

כבר באותו שלב כל החלטה שניקרתה בדרכי נראתה בעיניי כאבן לוהטת שאני חייב להרים, אבל לא מסוגל, כי רק כאב מחכה לי בקצה הדרך.

לא יכול לאכול, לא יכול לצאת מהבית, לא יכול לפגוש אנשים או לצאת לבילויים או דייטים, לא יכול לעבוד ובעצם לא יכול לעשות שום פעולה שמזכירה את מי שהייתי קודם.

אבל זו הייתה ראשית הבריאה של מי שאני היום וכמו בראשית, נבראתי לתוהו ובוהו ולחושך על פני תהום. לחוויית חרדות ודיכאון שכמותה לא חוויתי מימיי.

אבל אני בר מזל.

היו כאלה שפגשתי בדרך, שבסוף לא הצליח להם. חלקם נמצאים בשלבים שונים במסע המפרך, חלקם כבר לא איתנו. לרגעים אני אפילו מרגיש אשם על איך שהדברים התגלגלו אצלי, אבל זו בדיוק אותה אשמה שהמחלה ביקשה ממני לנקות מלכתחילה.

כן. זה מה שיצא מזה בסופו של דבר ואני רוצה לגלות לכם מה היו הדברים שבזכותם אני נמצא בנקודה החזקה, היציבה והמוצלחת ביותר בחיים שלי אי פעם.

טיפולים תרופתיים שמשבשים את הגוף
מ-35 ל-55 ק"ג תוך חודש

אין לי מה להפסיד

בכל אותן שנים של ניסיונות כושלים, פעלתי מתוך פחד וכשפעלתי מתוך פחד – הפחד הגשים את עצמו. הבנתי שאם אמשיך לפעול מתוך הפחד, אני רק אגשים עוד סיוטים. אם אתגבר עליו ואתקדם, שם נמצא הסיכוי היחיד שלי להצליח לצאת מהתסבוכת.

זה לא היה קל. נכשלתי ונשברתי והתקפלתי לתוך הקונכיה של עצמי עשרות פעמים, וכך שוב ושוב בתהליך של בחינת הגבולות החדשים. זה מצחיק כי המצב שלי היה כל כך רע, שכל פעולה שעשיתי היוותה שיפור של המצב, אז פשוט המשכתי לפעול.

התמדתי בתהליך הרפואי-טיפולי באופן עקבי, ניהלתי תזונה מוקפדת ב-100%, למדתי מקצוע חדש לגמרי בכוחות עצמי כדי להחזיר לעצמי את היכולת להתפרנס. כך עברתי על כל תחום בחיי ועשיתי בו את המקסימום שיכולתי, גם אם לא יכולתי יותר מידיי.

כשהבנתי שהחרדות מסמנות לי על חוסר הביטחון הקיומי שאני חש מבפנים, זה אילץ אותי לחזור לקחת אחריות על החיים ולהתחייב למצוא פתרונות וכלים להתמודדות גם עם פחדים שליוו אותי כל חיי מבלי ששמתי לב לכך.

לא לוותר לעצמי גם כשקשה

כמו כולם, במהלך החיים גם אני הייתי צריך להכריח את עצמי לעשות הרבה דברים שלא רציתי או שלא נהניתי מהם, אך בטווח הארוך הם השתלמו לי. הדבר החשוב ביותר שהכרחתי את עצמי לעשות היה למצוא את הדברים הטובים בחיים שלי ולהוקיר עליהם תודה.

בעולם שלי אומרים שהאנרגיה זורמת בעקבות הכוונה. שמה שמסתכלים עליו גדל. שהזדמנויות מביאות עוד הזדמנויות והצלחה מובילה להצלחה ובאותו אופן ההתעמקות בפחד ובכאב מגבירה אותם אפילו עד לדרגת סבל וייסורים.

היכולת להוקיר תודה על החיים בכללותם, לאחר משבר בריאותי, מביאה איתה הצהרה פנימית שאומרת "החלק הקשה מאחורי, עכשיו אני כבר בטוב", שזה מסר קריטי בהשקטת המנגנונים ההישרדותיים והסטרס שלנו.

אנשים שהיו לידי כבר חשבו שאני מגזים, כי מי אומר תודה על לאכול אורז לבן בלי מלח 4 פעמים ביום, אבל עבור מי שקיבל חודשים מזון דרך הוריד, זה ממש אושר.

רבים מזדהים עם זה ומסכימים שזה יותר קל אחרי משברים, כי פתאום המשפט החלול והקלישאתי "שום דבר לא מובן מאליו", מקבל משמעות עמוקה ואמיתית.

ליצור אווירה של ריפוי

אחת מהדרכים להתמודד עם מחלת מעיים היא להפסיק לאכול כמעט הכל, להישאר עם מספר קטן מאוד של מזונות בסיסיים ואז לאט לאט להוסיף דברים ולבחון כיצד זה מרגיש. השתמשתי בשיטה הזאת גם חברתית.

בהתחלה זה היה מכורח הנסיבות. פחדתי לצאת מהבית בימים ובלילות הייתי מחובר לאינפוזיות של נוזלים ואוכל.

הבושות והאשמה הרחיקו אותי אפילו מלתקשר עם אנשים ברשתות החברתיות, כך שהמעגל החברתי שלי הצטמצם באחת. פתאום היה לי ריק. בודד. אבל זה היה סוג אחר של בדידות.

אם הכרתי בדידות מבחירה, או בדידות רגשית, עכשיו הבדידות הייתה ממשית. הייתה שם התרחקות והתנתקות אפילו מהאנשים שהיו הכי קרובים אלי במשך שנים.

היו ימים ארוכים בהם היחיד שהיה לידי היה באס, השותף המזונב שלי.

הריחוק הזה נתן לי מתנה גדולה – מודעות. ואז, כשהסתכלתי על החיים שלי מלמעלה, על מערכות היחסים שניהלתי, על מי שבחרתי להיות, אז הצלחתי לראות איפה טעיתי.

הטעות הכי גדולה הייתה שביססתי את מערכות היחסים שלי על הצרכים שלי ולא על הערכים שלי. חיפשתי את האנשים שיעזרו לי להשלים את החלקים שחסרים בי ושלידם לא יהיה בי פחד ואיכשהו מצאתי את עצמי מוקף באנשים שהם בדיוק כמוני.

במקום לטפל בבעיה זה רק העמיק אותה ופגע עוד ועוד בביטחון העצמי ובהערכה שלי כלפיי.

אז התחלתי ללמד את עצמי, מתוך הלבד, לראות בי אדם שלם ומלא ולאט לאט נעלם הצורך שלי באנשים אחרים כדי שאוכל להגדיר ולדעת מי אני.

החלטתי לבד מי אני!

יצרתי לעצמי סביבת חיים נעימה ששיקפה את הזהות שלי. שיניתי והכנסתי אווירה נעימה לבית, של התחדשות, של פריחה, של התפתחות, של הצלחה.

כשהרגשתי מועצם ומחוזק והבנתי שהמצב הבריאותי שלי לא מוריד ולו מעט מהאינסוף שיש לי לתת, אז התחלתי לחזור ולקיים מערכות יחסים עם הסביבה. חלק מהן היו כאלה שבחרתי לשקם אבל רובן היו חדשות לגמרי ולא עבר זמן רב עד שהבחנתי שאני מוקף באנשים מדהימים מלאי נתינה ותשוקה לחיים.

התמיכה הסביבתית, החיבוק שניתן ע"י אנשים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, הם מהתרופות העוצמתיות ביותר לריפוי הגוף, הנפש והמציאות.

לא זז ממני לרגע – באס המזונב

להשקיט את המחשבות

כמה רעששששששששששש!!!!!!! זה לא נורמלי!

אם יש משהו שמהפיכה בריאותית מספקת לבן אדם זה את היכולת לאכול לעצמו את הראש 24/7, בדרכים יצירתיות ועם נושאים שלא נגמרים. כל דבר קטן הופך להיות סיפור. אפילו יציאה של 5 דקות לפיצוציה מספקת עילה למלחמות פנימיות.

אבל כשמחלה משתוללת הראש צריך שקט. הגוף צריך שקט.

מערכת החיסון צריכה שקט.

במצבים של חוסר ודאות וחוסר יציבות יש למוח שלנו יכולת ליצור מיליון סרטים בתוך הראש.

הסרטים שמשתוללים בדמיון שלנו ומשתנים ללא הרף מניעים את המערכת הרגשית ויוצרים בה תחושת חוסר שקט, לחץ, מתח וסטרס.

הסטרס לא מגיע סתם, יש לו תפקיד חשוב. הניסיון המקצועי שלי מלמד שסטרס מהווה תעודת ביטוח לכך שהכל יהיה בסדר. במצב סטרס משתחררת בגוף שלנו אנרגיה עוצמתית, כוח פעולה שנועד להוביל אותנו לשינוי המציאות.

הוא יכול להגיע בכל מצב ולא משנה כמה אנחנו מותשים, הוא תמיד יצליח לסחוט מאיתנו עוד קצת מאמץ.

זו הסיבה לכך שסטרס הוא אחד מהגורמים המובילים ביותר להיווצרותן של מחלות קשות. הוא מתיש אותנו ומחליש את מערכת החיסון והופך אותנו לפגיעים.

באותה תקופה קשה הייתה גם לי האפשרות לבחור – האם אני נותן לסטרס להמשיך לרוקן אותי, תמורת האשליה שאם אני אתאמץ – אני אנצל.

השיעור שלמדתי בעקבות כך היה שלא תמיד מאמץ יהיה מה שיפתור לי את הבעיות. לפעמים חוסר מאמץ יעשה עבודה הרבה יותר טובה.

אז לקחתי את זה ברצינות והתחלתי לתרגל חוסר מאמץ דרך הרפיה ומדיטציה.

זה היה אחרי טיפול פסיכולוגי כושל, שהיה אמור לעזור לי להתגבר על הטראומה, אך לבסוף רק העצים את תחושת חוסר האונים בה שריתי.

בהתחלה זה לא באמת עבד לי. הייתי יושב על הברכיים עם עיניים עצומות למספר דקות עד שהיה נמאס לי ולא נוח והייתי נשבר וקם, אבל מאחר ולא ויתרתי והתמדתי יום יום, הגוף קיבל את הישיבה יותר בנוחות וכך גם המחשבות והרגשות.

ההתכנסות פנימה ותרגילי הנשימה נתנו לי את המיומנות לשמור על רוגע אל מול הבעיות, איפשרו לי מחשבה חופשיה ויצירתית, אך יותר מהכל, הזדמנות לעבד רגשית את החוויה הטראומטית של התפרצות המחלה.

ככל שהתמדתי במדיטציה כך שכחו להם התקפי החרדה, הפכתי לשמח ומרוכז יותר ויכולתי לחזור ליזום ולקיים פעילויות מקצועיות ועסקיות.

הרוגע והמחשבה הבהירה חיזקו את האופטימיות שלי ואת היכולת לראות עוד ועוד דברים שניתן להוקיר תודה על קיומם בחיי. אפילו דברים שהתנגדתי להם ונלחמתי בהם במשך שנים הפכו לידידותיים עבורי ולבעלי תרומה גדולה להצלחה שלי.

(לנוחיותכם – צילמתי הדרכה כיצד להיכנס בנוחות לתנוחות הרפייה ומדיטציה וגם תרגיל לאיזון רגשי דרך האטת קצב פעימות הלב)

להגדיר מטרות של אנשים בריאים

כשיש בגוף מחלה החיים נכנסים לסחרור. זה כמו להישאב לתוך הוריקן בלי לדעת מתי הוא יעצר ואיפה הוא הולך לפלוט אותנו. גם זה היה גורם משמעותי ביצירת תחושת חוסר האונים, כל עוד לא ראיתי את זה שגם כאן הייתה לי אפשרות להשפיע.

כשראיתי את זה שמחתי שהיו לי את הכלים המדויקים ביותר להתמודד עם הבעיה.

כשמגיע אלי מתאמן עם בעיות, לא משנה איזה, השאלה הראשונה שאני שואל אותו היא "מה אתה רוצה?".

הסיבה לכך היא, שכדי לפתור בעיות אנחנו צריכים לקבל החלטות ולבצע פעולות.

אך האם זה יהיה נכון לבצע כל פעולה כדי לפתור כל בעיה?

לא, כיוון שלפעולות שנבצע יש השלכות ואם לא נחשוב עליהן אנחנו עוד עלולים להוביל את עצמנו מבעיה אחת לבעיה אחרת.

לכן, במצבים כאלה של אבדן שליטה על החיים, אחד הדברים הקריטיים הוא להגדיר לנו במדויק לאן אנחנו רוצים להגיע מהנקודה בה אנחנו נמצאים.

הגדרת היעדים האלה מאפשרת לנו לסנן את דרכי הפעולה האפשריות לנו ולבחור באלה שבאמת משרתות את המטרות הגדולות שלנו ואת המהות שלנו ולא רק להעלים את הבעיה.

אי קיומן של בעיות לא שווה ערך לחיים מספקים!

המטרות גם עוזרות לנו לשמור על מיקוד, על מוטיבציה גבוהה ועל היכולת להחליט בכל רגע נתון מה באמת נכון לנו ומה לא.

תראו, תהליך של החלמה ממחלה הוא לא בהכרח תהליך קל ופשוט. לרובנו אין את הכלים כדי ממש להתפתח מנטלית, רגשית ורוחנית מתוך משבר שכזה.

זהו תהליך של התבגרות שאם לא נזהרים הוא עלול להפוך לתהליך של הזדקנות.

החוויה הזאת, של בגידה ושל כאב בלתי פוסק עלולה להיות טראומטית ולהשפיע על הדרך בה אנחנו מתנהלים ביומיום.

התרגלנו לכך שלדברים כאלה יש משמעויות מסוימות. אנחנו הולכים ברחוב ורואים אדם נכה או חולה ומיד חושבים "איזה מסכן" ובדיוק באותו אופן אנחנו מתייגים את עצמנו ככאלה, ברגע שהסטטוס הבריאותי שלנו משתנה.

קל להתייאש ולאבד תקווה כשהידרדרות בריאותית, או בכלל, כל סוג של משבר, גורמים לנו לראות את עצמנו כפחות טובים מאחרים ואפילו ליפול לאשליה שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו להצליח ולהיות באמת מאושרים.

אך חשוב לזכור שזו רק אשליה, שעם מחשבה חופשית, לב פתוח, ערכים, חזון ותחושת ייעוד, אנחנו יכולים לחזור לתפקוד מלא (גם אם שונה ממה שהיינו רגילים קודם) ולהגשים את עצמנו עם סיפוק אמיתי.

אם עברת משבר בריאותי או טלטלה ששינתה אותך – בכל תחום בחייך – וקשה לך לחזור ולהתקדם, אני מזמין אותך לקבל שיחת ייעוץ ללא עלות!

לתיאום ניתן לשלוח הודעה ל-0506828965 או ללחוץ כאן ואני אחזור אליך בהקדם!

אחרי השיקום – להגיע לשיאים גבוהים מאי פעם! 🙂

(Visited 1,206 times, 1 visits today)