להצליח בגדול נערה פותחת קופסת מתנה

רוצים להצליח בענק?

רוצים להצליח בענק?

יש לשאלה הזאת פיתרון אחד – תעשו את זה פשוט!

זה לא אומר שאתם צריכים לזלזל בזה ולהפוך את זה לנחות. ההיפך הוא הנכון!

זה הרבה יותר מורכב לקחת רעיון עסקי ולפתח אותו כרעיון פשוט, כך שהוא נגיש ליותר אנשים שיכולים להתחבר אליו יותר בקלות.

ישנה תפיסה שגויה שאומרת שככל שהדבר מורכב יותר כך הסביבה תעריך אותו אותו יותר, לרוב זה לא נכון.

לרוב כשמישהו יבחן דבר מורכב הוא לא יבין אותו וינטוש אותו מלכתחילה.

זה הכי קל לפתח באופן מורכב, האתגר הוא להוריד את המשקל העודף ולהישאר עם התמצית של ההצלחה!

מטרה ובתוכה חיצים

כשפרויקט מצליח – מלוא מובן המילה!

השבוע שבין ה-25.6.13 לבין ה-2.7.13 היה אחד השבועות המפחידים ביותר איתם התמודדתי בשנים האחרונות. כל אחד מעשרות הדברים אותם הייתי צריך לנהל ולבצע היה כל כך קריטי שחשבתי שטעות אחת קטנה וכל העסק מתמוטט לי על הראש.

הסיפור התחיל בהודעה שלילית שקיבלתי קצת יותר מחודש קודם לכן. בשורה שאילצה אותי לקבל החלטות חדות ומהירות, לוותר על ההתלבטויות חסרות התכלית ופשוט לפעול תוך מסירות להחלטות קודמות שכבר קיבלתי בעבר.

אחת מההחלטות החשובות שהייתי מוכרח לקחת בחשבון היא ההחלטה לעבור דירה, המקום שבו אני לא רק חי אלא גם מקבל את המתאמנים שלי. בעקבות אותה בשורה שהתוכן שלה הוא שאני לא אוכל להקים עסק אותו תכננתי להקים במקום בו תכננתי שהוא יהיה.

אם הייתם מציבים אותי באותה עמדה שלוש שנים קודם הייתי מוותר על הכל, מקלל את העולם ובטח מחפש את כרטיס הטיסה הראשון להודו, אך לא זה מה שקרה הפעם. על אף שאוטוטו לא היה לי היכן לעבוד וההתקרבנות הייתה בהחלט אופציה רלוונטית, בחרתי לשבת על התחת ולשאול את עצמי את השאלות החשובות ביותר שניתן לשאול במצבים כאלה:

1. מה הבעיה?
2. מה הדבר הטוב ביותר שהבעיה הזאת הביאה איתה?
3. איזו הזדמנות הבעיה הזאת הביאה איתה?
4. מה אני רוצה?
5. מה האפשרויות שלי?
6. מה אני הולך לעשות?

אז עניתי במהרה על השאלות והחלטתי – "אני הולך לפתוח משרד במקום אחר! בפעם הראשונה בחיי אני הולך להשקיע כסף ונהל את העסק שלי בנכס מסחרי!" פתאום הבנתי שלא רחוק היום שהרצף שבניתי ב-4 השנים שקדמו לאותו רגע ישבר ושבקרוב יגיע היום שבו אני אשכרה אלך לעבודה.

עם התרגשות ופחד פתחתי יומן וסימנתי לי את התאריכים בהם אני רוצה שהיעדים יושגו. מציאת משרד שמתאים לסטנדרטים שלי, בית ארוז, הובלה לבית החדש, הובלת ציוד למשרד, שיפוץ של המשרד, חיבור לתשתיות, קנייה והשלמת חוסרים, כל היעדים כולל יעד המציין את היום בו אפתח ואקבל את הלקוח הראשון כשהמקום מושלם.

ואז, לכל יעד הגדרתי את השלבים החשובים אשר חייבים להתבצע בכדי להשיג את אותו יעד ותזמנתי את המשימות ביומן. כמובן שהדחיינות קראה לי להצטרף אליה לבירה בים אך הפעם החלטתי להקשיב לבטן ולקחת אחריות מלאה על התהליך ולקדם עניינים. סדר העדיפויות היה ברור. אז פניתי לסגור כבר באותו רגע את ההזמנות הנחוצות, לעשות סקרי שוק ובדיקת מחירים אל מול התקציב (שהגדרתי מראש כמובן), תיאמתי עם אנשי שירות והתקנות את לוח הזמנים והכנתי את כל מה ומי שאפשר וצריך לכבוד הרגעים העתידים לבוא.

ואז הגיע הזמן, הרגע בו הכל יכול לקרוס או להוביל להצלחה חסרת פשרות והפער בין השניים תלוי בין שתי גישות בהן יכולתי לנקוט.
1. הייתי יכול לחזור להיות הבוס, המנהל, זה שמתכנן ומחלק הוראות ופשוט לחרב את התוכנית. הרי מנהל חייב לקבל החלטות ואם כל ההחלטות כבר התקבלו ואין לו מה לעשות מהשעמום הוא עוד עלול לקבל החלטות שרק יעשו בלגן.
2. הייתי יכול להיות פועל פשוט, ראש קטן ולהיצמד לרשימות המטרות והמשימות שכבר ניתנו לי ע"י המנהל ורק לקחת אחריות על הצד המעשי, הביצועי על פי סטנדרטים שהוגדרו לי מראש. וזה גם מה שידעתי שאעשה.

אבל החשש היה גדול, מאוד. המון דברים בפרק זמן כל כך קצר, "אולי הגוף לא יעמוד בכל העומס הזה" חשבתי לעצמי.
וכך בעזרת חברה וקולגה פניתי למנטור, אדם שאני מעריך, וביקשתי את עצתו. הוא היה מדהים, קליל ואופטימי והוא חיזק אותי כשהוא שיקף לי את זה שתכלס זה קטן עלי, הוא הזכיר לי שלכל בעיה יש פתרון והכל יהיה בסדר. אותו מנטור היה קול פנימי שלי והוא ליווה אותי יום אחרי יום בפרויקט תובעני, קשה ומרתק של סוף והתחלה אשר שלובים זה בזה.

אז במשך שבוע ויתרתי על המנהיגות ופעלתי במסירות ובכך הפכתי למנהיג הבלתי מעורער של חיי. מיותר לציין שבמקום בו נדרשות הרבה החלטות רמת הטעויות גדלה, אך רק בזכות הטעויות שעשיתי התוצאה יצאה כל כך מושלמת והים אני כותב את הבלוג הזה מהקוק-פיט הפרטי שלי אחרי שקמתי הבוקר, אכלתי ויצאתי לעבודה.

 

 

20130702_152550 (2)

my office

 

 

stockimages freedigitalphotos.net

חוק שכזה – המסקנות החשובות ביותר מגיעות בסוף

31/10/12 11:23

 

חוק שכזה – המסקנות החשובות ביותר מגיעות בסוף

עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהתעוררתי בשעה כל כך מאוחרת, זה דווקא כיף לא נורמלי בהתחשב בעובדה שכל הלילה הייתי מפוצץ באדרנלין ועוד הורמונים רבים שמעוררים שמחה בלב אדם. אפשר לומר שהם די הפריעו לי לישון. את הדקות האחרונות אני מעביר בין התבכיינות על שרירים תפוסים וכואבים לבין צחוק בלתי נשלט. אפילו חשבתי שאקרא לפוסט הזה "חחחחחחחח" אבל בסוף ויתרתי על הרעיון.

והכל בכלל התחיל בשנה שעברה, כשחזרתי מאיטליה שם הייתי בסדנה של טוני רובינס והחלטתי שאני מאתגר את עצמי ויוצא למירוץ נייקי 2011.

הייתי טירון, זה נכון, עשיתי שטויות באימוני ההכנה וכך את רוב המירוץ קפצתי על רגל אחת כי ברך ימין שלי נתפסה ולכן החלטתי שבמירוץ הבא אני עושה את זה נכון.

"השנה" כך אמרתי, "אני אבנה את תהליך ההכנה למירוץ בצורה מסודרת ואשפר את התוצאה משנה שעברה ב-10 דקות". אגב, התוצאה הייתה 00:54:31 ל-10 ק"מ.

וכך, לפני כ-4 חודשים התחלתי לצאת לריצות בוקר ארוכות ומהנות בפארק או בחדר הכושר כאשר אני מתכנן כל ריצה מראש על פי סרגל מאמצים.

נשמע מושלם? אז זהו שלא.

בתוך תקופת האימונים היו חגים בהם היה קשה מאוד להתאמן וגם לפעמים לא היה לי חשק להתאמן. כבר ראיתי איך לאט לאט אני שומט את המטרה, מוותר עליה, לא נלחם עליה בכל הכוח.

בנוסף לכל אלה חליתי בשבוע שלפני המירוץ כך שחוץ מריצה קלה של מספר קילומטרים ועוד הליכת שחרור יום לפני המירוץ לא התאמנתי בכלל.
וכך, שמחתי לקראת ההפנינג שלפני ההזנקה אך הייתי סקפטי ופסימי בנוגע לתוצאה.
אפילו תדרכתי חבר אלוף שקוראים לו אמיר שרץ איתי כבר שנה שנייה שלא יחכה לי כי אני בטח ארוץ לאט ממנו ואני לא רוצה לדפוק לו את התוצאה.

יצאתי מהבית יחד עם אמיר לעבר כיכר רבין.

מבחוץ חיוך אדיר ומבפנים כל הדרך לנקודת ההזנקה עשיתי בילד-אפ לאכזבה. טעות נוראית. עד שלמזלי נזכרתי שאני יכול לתקן אותה. לא סתם בחרתי לי כינוי למספר החזה!

אני עומד עם אמיר כשסביבנו אלפי אנשים, 5 מטר מנקודת ההתחלה ו-3 דקות לפני ההזנקה, ואני מבין שעכשיו זו ההזדמנות היחידה שנותרה לי לשנות את המצב הפנימי שלי כי במקום בו אני עומד כבר אין לי מה להפסיד. עצמתי עיניים ודמיינתי, ראיתי את עצמי קורע את המסלול, רץ בכל הכוח ומגיע לקו הסיום אחר 44 דקות כשאני מאושר עד השמיים ובגוף שלם כמובן. בלתי ניתן לעצירה!
האנרגיות השתוללו לי בגוף, הרגשתי שאני זורח.

ואז הגיעה ההזנקה.

כבר בחצי קילומטר הראשון אמיר השיג אותי, נפתח בינינו פער של כ-100 מטר. רציתי להגביר קצב אבל ידעתי שאם אעשה זאת מתוך לחץ אני אכשיל את עצמי. קול פנימי אמר לי "תקשיב לגוף, תקשיב לקצב הטבעי והכל יהיה בסדר". לקחתי עוד חברה טובה למסע ושמתי לי סט של הדי.גיי המדליקה ביותר בתל אביב – DJ WINNIE POOTZ האלופה, התחברתי לביט ולזרימה של המיקס וככל ששחררתי יותר שליטה המצב הלך והשתפר ופתאום אני ליד אמיר ואנחנו רצים יחד.

כל קילומטר אנחנו מגבירים מהירות. שמרנו אחד על השני. הרגשנו שאם כבר לנצח, אז לנצח יחד זה הכי כיף.

ואז באמצע הקילומטר התשיעי, כשעוד קילומטר וחצי לפני – זה קרה. התחיל להתנגן פתאום שיר שמעולם לא הקשבתי למילים שלו. כנראה שלא הייתי פתוח להכיל אותו כי תמיד כשהיה מגיע תורו בפלייליסט הייתי מעביר אותו.
זה היה: Faithless – I want more, והמילים YOU KNOW HOW I LOVE THAT STUFF הידהדו לי בתוך המוח, הרגשתי שהזמר צורח לי לתוך האוזניים את מה שהנשמה שלי מבקשת ממני וזה הטעין אותי בעוד אנרגיות, פתחתי מבערים והרגשתי שאם לא יפתח מאחורי מצנח כמו של מטוסי קרב לעולם לא אוכל לעצור.

הגעתי לקו הסיום בשאגה!!

בסוף לא הצלחתי לשפר ב-10 דקות, מה שחשוב זה שאני יודע שנתתי את כל מה שיש לי ושלמרות הכל הצלחתי לעשות את השינוי ברגע האחרון ולהשיג את התוצאה הטובה ביותר שיכולתי – דרך מרתקת!!
השיפור בתוצאה הוא רק הבונוס (זמן סיום – 00:48:10 סה"כ שיפור של 06:21 דקות)!!

האמת היא שאני לא שונה מאף אחד. אני לא טוב מאף אחד. כל מה שאני עושה כולם יכולים לעשות. כך שאם גם לכם קורה שאתם מרימים ידיים ושחסרה לכם מוטיבציה, שאי ודאות עוטפת אתכם ואתם מעדיפים להשתמש רק בחלק מהפוטנציאל שלכם, אם אתם לא בטוחים שאתם יודעים איך לשנות את המצב דעו שלא משנה כמה עמוק אתם בתוך התהליך, גם אם אתם שנייה לפני הסוף – אתם יכולים לעשות את זה בענק, הפתרונות נמצאים ממש לידכם כל הזמן וגם אני כאן כדי לעזור לכם כמו שאמיר היה שם בשבילי.

תודה רבה לך דוקטור יקר, בלעדיך המירוץ הזה לא היה נראה אותו דבר!

אנחנו כבר נתראה ביעד הבא – חצי מרתון ג'ילט תל אביב. רק 21 ק"מ 🙂

איש יושב על עט כמשל לבלוג

היום בו מצאתי את שמי מופיע בבלוג של מישהו אחר

כך זה קרה:

חברה טובה פנתה אלי וביקשה את עזרתי, היא רצתה שאעזור לה להשיג מקרן לקראת משהו שהיא מתכננת. כמובן שנרתמתי לעזור וגם שאלתי מה היא מתכוונת לעשות עם המקרן והיא אמרה שהיא צריכה אותו כדי להציע נישואין לחבר שלה. וואו! הופתעתי בענק מהאומץ ומנקיטת היוזמה (אני מוכרח לציין שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה מחליטה שהיא רוצה משהו ואז גם הולכת על זה בכל הכוח – היא אלופה בזה!).

הפעם, חוץ מהמקרן היה חסר לה שם עוד דבר. היה חסר לה שקט. היא הייתה מאוד לחוצה ומאוד מבולבלת כאילו הרבה דברים התרוצצו לה בראש באותו רגע. מיד ראיתי הזדמנות לעזור והזמנתי אותה אלי לשיחה של שעה בהבטחה שלאחריה היא תרגיש הרבה יותר טוב.

תוך זמן קצר היא אצלי. פולטת בשצף את כל המחשבות שמטרידות אותה ואני מבין שהיא לוקחת את כל הסיפור הזה בגישה די מכבידה. באותו רגע החלטנו שאנחנו לא ממשיכים להתייחס לתהליך הזה בצורה כזאת כי היא הרי רוצה שיהיה לה כיף ולכן ביקשתי ממנה לבחון את האפשרות לראות את זה כמשחק. משחק שבסופו יש הצעת נישואין. וכבר התרחב על פניה חיוך ענק!

בשלב הבא ביקשתי ממנה שתפרוס בפני את המחשבות שלה, אך במקום לחשוב בלי סדר אני שאלתי את השאלות והיא ענתה. את התשובות שלה כתבתי בצורה מסודרת על לוח (אני מוכרח לציין שהלוח הפתיע אותי – מלא מחשבות ועדיין נשאר בו קצת מקום). שאלתי על המשאבים שעומדים בפניה. גילינו כמה זמן יש לה, מה התקציב וכמה אנשים יכולים לעזור לה (קרוב ל-30 שמות של אנשים שאפשר לסמוך עליהם היו כתובים על הלוח). שאלתי מה הדברים שהיא צריכה להשיג מבעוד מועד ומה המטרות הקטנות שעליה להשיג בזמן שיש לה. שאלתי איך היא רוצה להרגיש כשהיא עושה את זה ומה זה אומר לגבי הבחירות שלה, מה מותר לה, מה אסור לה ומה היא חייבת לעשות כדי שזה יקרה. ודבר חשוב נוסף, תיכננו את כל תהליך האצלת הסמכויות כך שגם העזרה שהיא תקבל תהיה מדויקת ומסודרת ולא תגבה ממנה מחשבות מעייפות מיותרות ותחושות לא נעימות.

לאחר שעה של תכנון היא יצאה לשחק את המשחק החדש שלה ואני נשארתי סקרן. שבועיים נוספים לאחר מכן קיבלתי SMS שאומר "מגיע לי מזל טוב 🙂 אני חוזרת לישון, פרטים בקרוב! המון המון תודה" 

מיותר לציין שהתמוגגתי מאושר!

לאחר מספר ימים מצאתי את שמי מופיע ברשימת התודות בבלוג שלה והתרגשתי מאוד.

אז תודה לך מקסימה שלימדת אותי שוב שיעור באמביציה ובהגשמת חלומות, ותודה גם שהסכמת שאספר את הסיפור הזה. (כאן תוכלו למצוא את הסיפור מהזווית שלה).

ולכם, תבינו – זה לא הרעיון שבשמו אנחנו מגיעים להתאמן אלא בשם הביטחון, השקט הפנימי וההנאה שאנחנו רוצים שיהיו לנו כשאנחנו מתקדמים לעבר מקום שמפחיד אותנו או שהוא דורש מאיתנו מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים.

כמעט לכולנו יש מקומות כאלה בחיים, ולפעמים צריך רק שעה של תכנון בשיטות הנכונות כדי להבטיח את הגשמת החלום.

כלי ניהול פרויקטים, משימות ומטרות אלה טכניקות שמתאימות לחיי היום יום של כל מי שרוצה להשיג משהו חדש בהנאה וללא הפרעה. אז תשתמשו בזה, זה כיף!

 

מעשי זה הרוחני תמונת ורדים

הרוחני זה המעשי החדש

שוב סיפור אמיתי שלשמחתי הייתי חלק ממנו והוא מאפשר הצצה לישיבת צוות חשובה מאוד שעסקה בפיתוח חברת סטארטאפ צעירה עם עתיד גדול.

הצטרפתי בפעם הראשונה לישיבה יחד עם שני שותפים צעירים שאימנתי בעבר, אנשים בעלי חזון, רצון עז להצליח וכוונות לעשות טוב בעולם, כשאיתנו מנהל פיתוח עסקי, אדם מיוחד בעל ניסיון רב בחברות גדולות מאוד במשק שמלווה את פיתוח הרעיון עוד מהימים הראשונים שלו.

מיד כשהתחילה הפגישה הבנתי למה אותם שותפים לפרויקט התחברו ברמה כל כך עמוקה לאותו מנהל פיתוח עסקי כבר בפגישה הראשונה שלהם איתו. הסיבה היא שאותו אדם נגע להם בדיוק בנקודה הרגישה ביותר – בנשמה! הוא צבר כל כך הרבה ניסיון עסקי שהוא מבין שהמהות החשובה ביותר היא החיבור הרגשי והרוחני בין אנשים לעצמם, לסביבה ולרעיון.

מהרגע שהפגישה התחילה הוא בחן את המעטפת ולא רק את המוצר, הוא ידע לבחון את רמת האמונה של כל היושבים בחדר לגבי אותו פרויקט חוצה גבולות, למצוא מקומות של חוסר איזון ולהכניס אותם לפרופורציה תוך שימוש בגישה נכונה. זה היה פשוט, פשוט מאוד, פשוט נהדר!

לדעתי את הגישה הזאת כולנו צריכים לאמץ, במיוחד מי שרואה את עצמו נוגע בחייהם של אחרים או מפתח רעיונות גדולים מהחיים. זו גישה שמכוונת כל אחד ואחת מאיתנו להתבונן פנימה ולשאול – האם לפני שאני עושה את השינוי אני באמת מקבל את המציאות כמו שהיא? האם אני באמת מאמין במקום שאליו אני שואף להגיע?

הסיבה להתבוננות הזאת פשוטה. כי הרי מי שפועל כשהוא לא מקבל את המקום בו הוא נמצא יכול בקלות לקבל החלטות לא שקולות רק כדי להיחלץ מהמקום הזה, בכך לגזור על עצמו עתיד שגם אותו הוא עלול שלא לקבל. מעבר לכך שלמי שפועל בחוסר אמונה יש שתי אפשרויות עיקריות. האחת היא לפעול לאט מידיי, לא להזרים מספיק אנרגיה ובכך "להרוג" את הרעיון או המטרה, והשנייה היא לפעול מהר מידיי, להפעיל לחץ רב מידיי על מערכות שעדיין לא בנויות לכך, לפעול בצורה לא אחראית מספיק ולבסוף לנסות ולהיחלץ מתחת להריסות של הפרויקט.
שתי האפשרויות לא מאפשרות זרימה עם הקצב הטבעי של היקום.

למזלנו קיימות גם דרכים אחרות. הראשונה היא להתחיל בקבלה מוחלטת של המצב הנתון ומציאת כל היתרונות שלו. ברגע כזה הגיהנום עלי אדמות של כל אחד נעלם ומתגלה גן העדן בו קיימות כל האפשרויות לצמיחה, בנוסף לשלווה ולתחושת הביטחון הפועמות מבפנים.
השנייה היא להאמין. להאמין שכל מה שקרה היה צריך לקרות. להאמין שיש קצב טבעי לדברים שרק פשטות וזרימה עם הקצב יכולות לעמוד בו באופן המדויק ביותר. להאמין שהיקום ישקף לנו את הדרך הנכונה. לעשות פעולה ולחכות לתגובה של היקום לפעולה הזאת לפני שעושים עוד פעולה. לפעול כשהלב עובד והראש נקי.

רבים יכולים לומר עכשיו אני חי בסרט, שאני מתאר מצב אוטופי. מבחינתם מדובר בגישה לא הגיונית, שאננה וחסרת כל סיכוי להצלחה על אחת כמה וכמה שלא כל אחד יכול לאמץ את הגישה הזאת.
מבחינתם הם צודקים, ועדיין, זו לא האמת המוחלטת. ישנם רבים בעולם שכבר השיגו הצלחות היסטריות תוך שימוש בגישה הזאת והם מוכנים ללמד אותנו איך עושים זאת. מה שיפה זה שכולנו יכולים ללמוד את זה, זה רק עניין של תרגול והתמדה לאורך זמן והליווי הנכון של מישהו שכבר היה שם ומאמין שזו הדרך הנכונה.

עוד פוסטים רלוונטיים לנושא:

הסוד – הטעות הגדולה ביותר בחיים שלך!
מיהו אדם רוחני?

 

הבחירה לשנה החדשה – להיות חרטטן, חובבן או מקצוען

19/9/12 05:52

יום העבודה הראשון של השנה העברית החדשה מתחיל עכשיו.
אני מודה, הייתה תקופה מטלטלת. זה בדיוק חודש שכל מה שהכרתי בעצמי נעלם וכל היציבות שבניתי התערערה.

רק תחושת המחויבות עזרה לי להילחם בדחף להמשיך להתכרבל מתחת לשמיכה ולקפוץ הבוקר מהמיטה. גם לסופרמן יש ימים בהם הוא שוכח שיש כל כך הרבה מה לעשות.

השאיפה לתכלית היא זו שיכולה לעזור במצב כזה. תהליך של זיכוך נפש, חמלה, אהבה ושמחה יעורר את הרצון לחיות ללא פשרות. יש עבודה רבה לעשות, לכולנו, כי אף אחד לא יכול לשנות את עולמו של האחר מבלי שהאחר יעזור וייקח אחריות על חייו. וזה מתחיל בקטן, זה מתחיל בשאלה – מה אני באמת רוצה?

ראש השנה הוא חג שמעורר בנו את הרצון מחדש. כיוון שזה חג שמציין התחלות חדשות באופן טבעי הוא מצית את הדמיון ומעורר השראה של יצירה ומאפשר לנו לראות מה עוד אפשרי בחיים שלנו. זהו חג של רשימות. רשימות של טוב ורע, בעד ונגד וגם רשימות של מטרות חדשות וויתורים אותם אנו צריכים לעשות. אז מי אנחנו בתוך אותן רשימות?

ישנם 3 סוגים של אנשים:

החרטטן – אומר שהוא רוצה הרבה דברים אך לא עושה אפילו את הצעד הראשון כדי לכתוב את אותם הדברים כדי להפוך אותם למוחשיים ומחייבים, הוא לא מתכנן את הדרך וכמובן שמהר מאוד הוא מוצא את עצמו מחוץ למשחק.

החובבן – הוא דווקא כותב את הרשימות שלו ומנהל לו"ז מדויק של החיים כמו שהוא היה רוצה לחיות אותם אך עושה תמיד את הדברים השוליים ונותן למיקוד שלו להתפזר כי הוא חושב שרק הכוונה תביא את התוצאות וכשהן לא מגיעות הוא נשבר רגשית.

המקצוען – המקצוען הוא הכוכב האמיתי. הוא זה שמציב מטרה ומאותו רגע הוא לא מתייחס אליה אלא מעריך את עצמו על המאמץ בלבד. הוא אדם ממוקד שיודע מה הדרך שלו ומה הכיוון ומוכן לוותר על דחפים כדי להגיע למקום בו הוא רוצה להיות. הוא זה שיודע שכדי להיות במקום חדש צריך ללמוד לעשות דברים שהוא עדיין לא יודע והוא משקיע בפיתוח מיומנויות באופן עקבי אך באופן בו הוא יכול להיות פנוי לעשייה האמיתית שתוביל אותו לעבר החזון שלו. המקצוען יודע שבעידן בו אנו חיים רק מי שממהר מתקדם, ומי שישן מתיישן. הוא הבין את סוד החיים – החיים הם כמו מדרגות הנעות כלפי מטה, אם עוצרים לעולם לא נשארים במקום אלא יורדים למקום נמוך מהמקום בו נמצאים. המטרות של המקצוען לא חייבות להיות ברמה של לכבוש את העולם, לא זה מה שהופך אותו לכזה אלא הבחירה שלו לא להתפשר על העתיד אותו הוא כל כך רוצה.

עכשיו זה כבר ברור, זה נמצא ממש מול העיניים. עכשיו אפשר להתבונן פנימה ולשאול "מי אני באמת?", ועכשיו אפשר להחליט לעבור לשחק עם המקצוענים תוך שימוש בחמשת האלמנטים שהמקצוענים מלמדים אותנו.

1. כתיבת מטרה ברורה ומוגדרת.
2. החלטה על מה יש לוותר כדי להשיג את המטרה.
3. למידת מיומנות חדשה.
4. ביצוע פעולות ממוקדות.
5. התמקדות במאמץ ולא בתוצאה.

שנה טובה ומקצוענית 🙂

עוד פוסטים רלוונטיים לנושא:

ההיסטוריה של ההצלחות!

תמונה של קוף

אדוני, למה יש לך קוף על הכתף???

23.08.12 06:07

גם לך יש תחושה כזאת כאילו שיש לך קוף על הכתף בעל צרכים רבים כל כך שאין לך ברירה אלא להתייחס רק אליו תוך ויתור על הצרכים והרצונות שלך?

אם כן אז חשוב לי להבהיר לך שזה לא במקרה ושזה לא דבר נדיר, כך שאין צורך שזה יגרום לך להרגיש שמשהו אצלך לא בסדר.
אני יכול להבין את זה שלהרבה אנשים זה יכול להיות מוזר, במיוחד כי אנחנו זוכרים שקוף על הכתף זה הקטע של מרקו אבל לא אצלנו, אנחנו יודעים שמדובר בקוף אחר.

בגישות שונות אנחנו מכירים את הקוף כ-"שדון", כ-"ילד פנימי", כ-"החבר הרע", כ-"שוטר פנימי" כשבסך הכל כולם יחד מייצגים את אותו חלק אולי החשוב ביותר בהתפתחות שלנו שנקרא אגו.

זה נכון שיצא לאגו שם רע בתור זה שגורם לנו לריב, להיסגר ולקיים דפוסי התנהגות שליליים, אבל זה רק בגלל שלא הבנו לחלוטין את המהות שלו.
לאחרונה שמעתי תיאור מצוין לתפקיד החיובי של האגו.
באחת מההדרכות בלימודי הקבלה התבקשתי לחשוב מה היה קורה אם הייתי משחק כדורסל נגד ילד קטן שבקושי יודע לכדרר והוא נמוך ממני במטר ואיך הניצחון היה מרגיש לי לאחר שידעתי מראש שאני עומד לנצח בכל מקרה. כמובן שמבחינתי זה היה מרגיש חסר טעם, משעמם ואפילו מיותר. וכשנשאלתי למה עניתי שאני צריך אתגר אם אני רוצה להיות מסופק מהניצחון שלי.

באותו רגע כבר הבנתי לבד מה הכיוון. התפקיד של הקוף או האגו הוא לוודא שבאופן יומיומי, כל דקה בחיים אני בהתמודדות מול יריב בעל כוח שהוא טיפה יותר חזק ממני. הוא בסך הכל טיפה יותר חזק ממני בדיוק כמו שהוא בסך הכל טיפה יותר חזק מכל אחד אחר בעולם כיוון שהוא נועד להיות מנוצח אם רק אתאמץ להביס אותו.
הרי החיים הם משחק, ובמשחק חייב להיות יריב מאתגר שההתמודדות מולו אמורה להוביל אותנו למקום טוב יותר בחיים,  ובמידה והתעמתנו איתו ולא ניצחנו אנחנו תמיד יכולים לראות את השידור החוזר כדי ללמוד את השיעור, להבין איפה לא פעלנו נכון ובכך להתחזק בפעם הבאה ולבוא לסיבוב הבא מוכנים יותר.

הקוף רוצה להרגיל אותנו לתרבות ה-"צ'יטים" (קודים אשר מקנים יתרון לשחקן במשחקי מחשב – מלשון רמאות), שזה מהדברים ההרסניים ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו. אנחנו אומנם יכולים "לנצח" את המשחק, אך ללא כל סיפוק ותחושת התעלות והתפתחות.
הרי המטרה של כל המטרות היא האושר, כך שזה לא משנה אם השגנו את התוצאה החיצונית, כל עוד אנחנו לא מאושרים – נכשלנו!

 

תמונה של אורות מותאמת לטקסט:לא אכפת לי מה חושבים עלי

לא יודע מה איתכם – לי כבר לא אכפת מה חושבים עלי!

15.8.12   06:13

לפני למעלה משנתיים הבנתי את המשמעויות וההשלכות הגדולות ביותר של התהליך אליו נכנסתי.
הבנתי שכשאני משתנה אני מפר הסכמים לא כתובים עליהם חתמתי לפני שנים ארוכות עם עצמי ועם האנשים שהיו סביבי. הבנתי גם שההסכמים האלה שנתנו לי ערך רב במשך שנים מהווים עבורי מכשולים גדולים מאוד בדרך להיות הסופר-מן שתמיד רציתי להיות.

מצד אחד אני רוצה להיות אדם טוב ומוצלח יותר, שזה אומר שאני צריך להתחיל להתנהג בצורה שונה, כשמצד שני אני עדיין רוצה לספק את כל הצרכים שלי, ביניהם אהבה וקבלה של הסביבה אותי. הסיכון היה שאם אתחיל להתנהג בצורה שונה אולי לא אהיה מספיק טוב ואמצא את עצמי במקרה הטוב קבור תחת ערימות של ביקורת סביבתית. למדתי גם שלפני המון שנים התחלתי להתנהג בצורה מסוימת וסיגלתי לעצמי זהות רק כדי שזה לא יקרה ופתאום כשבא לי לקלף את המסכות האלה אני עומד בפני קושי עצום כיוון שנוצר אצלי פחד שאשאר לבד.

אז איך זה שבכל זאת החלטתי שלא אכפת לי מה אחרים חושבים עלי?

אווו, כאן נכנס מודל התקשורת האוניברסלי!
המודל הזה הוא אחד הדברים המעניינים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם כי הוא מסביר בצורה פשוטה ומדויקת את ההבדלים המהותיים ביותר בין כל בני האדם בעולם!

תהיו מרוכזים כי אני הולך להסביר את הדרך בה אני רואה את המודל הזה ואני הולך לעשות את זה רק פעם אחת!

זה הולך ככה:

בשטח מסוים, כל מקום בעולם, ישנה מציאות אובייקטיבית וזאת בתנאי שאין שם שום יצור חי!
במצב כזה ישנו מצב נתון אך ללא אף גורם שיספר את הסיפור האישי שלו על מה שקורה סביבו כך שהמקום הזה אינסופי והוא מתקיים ללא גבולות.

נניח שבשלב הבא הכנסנו לשם מישהו, ועכשיו אנחנו מבקשים ממנו לחוות את החוויה של להיות במקום הזה. הדרך היחידה בה הוא יכול לקלוט מידע מבחוץ ובכך לחוות את השטח היא בעזרת שימוש בחמשת החושים. הוא צריך להתבונן, להקשיב, להריח, לטעום ולחוש את המקום. כאן נוצר הפער בפעם הראשונה בינו לבין כל אדם אחד. אין שני דברים זהים בטבע! לכל אחד יש עיניים שונות שרואות בצורה שונה צבעים וצורות, מבנה אנטומי שונה של אוזניים שקולטות צלילים באופן שונה וכן הלאה. ומה לגבי אדם חירש, או עיוור, או טטרן? ומה לגבי מיקום שונה של אנשים? אז כבר נוצרים פערים גדולים יותר ויותר בקליטת המידע בינו לבין כל אדם אחר.

הרי אדם אחד יכול לומר לשני "אני פה ברחוב ליד הבית הכתום" כשהשני יאמר לו "אין ברחוב הזה בית כתום" כשבעיקרון שניהם צודקים – כל אחד רואה את הבית מצד אחר ולכן הם לא יודעים שהם מדברים על אותו בית.

בשלב השני כל המידע שנקלט ע"י החושים עובר דרך הפילטר שנקרא אגו. בניגוד מוחלט לשם הנוראי שיצא לו, האגו הוא אחד הכלים החשובים והשימושיים ביותר של כולנו. זהו החלק הלומד שנמצא בכולנו ובזכותו אנחנו לא צריכים לקום כל בוקר וללמוד מחדש מי אנחנו, היכן אנחנו נמצאים ומה זה הדבר הארוך הזה עם השערות בקצה ומה עושים איתו, ואני מתכוון למברשת שיניים כמובן.
האגו זוכר לא רק חפצים אלא את כל המשמעויות של כל מה שנחשפנו אליו במהלך החיים ומכיוון שכל אחד מאיתנו חווה באופן שונה את החיים מבחינה פיסית (ראה, שמע וחש בצורה שונה) לכן גם מערכת הפרשנויות של כל אחד מאיתנו לכל דבר בעולם היא שונה.

לדוגמה אדם שגדל במשפחה בה האבא היה יזם שהצליח יפרש לקיחת סיכונים כהנאה לעומת אדם אחר שאבא שלו נכשל שיפרש לקיחת סיכונים כדבר שאסור לעשות.
וזה הרבה יותר מורכב וסובייקטיבי מזה, ישנו סיפור על שני אחים תאומים שגדלו בבית בו האב היה נרקומן ועבריין שהיה נכנס לכלא כל כמה זמן וכשהיה יוצא היה מתעלל בילדים ובאימא.
כשהתבגרו הילדים אחד מהם הלך בעקבות אביו והפך לפורץ ונרקומן והשני לעו"ד מצליח שנלחם על מנת לוודא שפושעים כמו אביו ואחיו ישלמו על מעשיהם.
כששאלו את הבן הנרקומן איך זה שהוא הגיע לאן שהגיע הוא אמר: "עם אבא כזה לא הייתה לי שום ברירה אחרת", וכששאלו את העו"ד את אותה השאלה הוא אמר "עם אבא כזה לא הייתה לי שום ברירה אחרת".

בסופו של דבר מה שזה אומר זה שכל אדם מפרש את מה שקורה סביבו דרך המוגבלויות הפיסיות שלו ודרך פילטרים של משמעויות אותן הוא למד במהלך החיים.

המסקנה המתבקשת היא – אנשים לעולם לא חושבים עליכם דברים מסוימים בגלל שאלה מי שאתם, הם חושבים עליכם את הדברים האלה בגלל שאלה מי שהם! בגלל שיש להם מוגבלויות פיסיות מסוימות ופרשנויות מסוימות ואתם פשוט מזכירים להם דברים שהם כבר מכירים מהעבר, לכן הם מתייגים אתכם על סמך אותם דברים רק כדי שיהיה להם קל יותר לתקשר עם העולם ולהתמודד עם מליוני הגירויים שנמצאים סביבם בכל רגע נתון מבלי לקרוס תחת העומס.
תחשבו איך הייתם מרגישים אם הייתם פותחים אקספלורר וכל המידע ברשת האינטרנט היה זורם אליכם ללא שליטה, לא הייתם מבינים כלום. לכן קיימים הפילטרים האלה.

עם ההבנה הזאת, ועם ההכרות שלי עם עצמי כאדם שרוצה להתפתח על מנת להשפיע לטובה על אנשים אני מרשה לעצמי להשתנות לאט לאט ולהפוך להיות הסופר-מן שתמיד רציתי להיות, הרי זה ממש לא ענייני מה אחרים חושבים עלי. זה עניינם בלבד.

 

נורה ובתוכה מים

אם יש בעיה – רעיון הוא הפתרון!

1.8.12  05:58

ישנה טענה שאני נתקל בה הרבה כשאני מציג את עצמי כמאמן שעוסק גם בפיתוח רעיונות והטענה היא – "כל המאמנים הטובים פונים לתחום העסקי רק בגלל שיש בו כסף, ומשאירים קהלים שלמים ללא מענה מתאים ומקצועי בתחום האישי!"

"ובכן", אני מסביר תמיד, "נתחיל מזה שישנם מאמנים אישיים מדהימים לתחומי החיים השונים, ויחד עם זאת, אצלי זה שונה כיוון שפיתוח רעיונות מתאים גם למתאמנים פרטיים שרוצים לשפר את איכות חייהם ע"י פיתוח של רעיונות אישיים".

רעיון, גבירותיי ורבותיי הוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם והוא מתקיים בכל תחום!
רעיון הוא בעצם הגשר בין כל בעיה לפתרון ובין כל מצב נתון לחזון והוא לעולם לא יהיה מוגבל לפן העסקי בלבד.
כשמגיע אלי מתאמן ואומר שיש לו בעיה בחיים האישיים אנחנו קודם כל בודקים שיש לו סיבה מספיק טובה לצאת מהבור בו הוא נמצא וכשיש את הסיבה הזאת אנחנו נתחיל לחפש רעיונות חדשים כיצד לעשות זאת.
רעיון טוב של שיתוף פעולה יכול לשפר את התקשורת בין אנשים.
רעיון טוב יכול להעצים את השמחה בתוך הקן המשפחתי.
רעיון טוב שיש בו אלמנט של התמודדות עם הפחד יכול להצמיח ולהעצים את ההתפתחות האישית של המתאמן.
רעיון טוב יכול להכניס כיף ותשוקה לאורח החיים גם אם הוא מתלבש בול על שעות הפנאי והתחביבים.
רעיון טוב יכול לשפר את יכולת הריכוז בתהליכי למידה ולהוביל למצוינות מתוך הנאה.
ועוד, ועוד……..

בקיצור – רעיון הוא הפתרון!

כשהוא מגיע כל מה שנשאר לעשות זה להפוך אותו למשימה מנוהלת היטב, מוחשית, מוגדרת ומתוכננת כך שכל מה שנצטרך לעשות זה להתקדם בדרך עד שנראה את הרעיון כשהוא מוגשם, חי ובועט בכל הכוח.
גם האימון האישי לפיתוח רעיונות היה פעם רק רעיון שבא כתשובה לשאלה ששאלתי שוב ושוב במשך תקופה של חקירה אישית – "לאיזה תחום בחיים הכי הייתי רוצה לפנות כמאמן? על מה הכי הייתי רוצה לעבוד עם אנשים והוא לא יגביל אותי לתחום האישי או העסקי?"
משם הגיע הרעיון אותו הפכתי למשימה אותה אני מקיים בפועל בכל יום ובכך מפתח את הרעיון הזה ורעיונות אישיים אחרים בכל יום על מנת שאגיע בכיף לכל אותם מקומות בהם אני רוצה להיות.

אז מה הרעיון שלך?
מה בכוונתך לעשות כדי להוציא אותו לפועל?

תמונה של לקוחות מרוצים

בדרך לעוד לקוח מרוצה

26/7/12 17:21

ממש בעוד מספר דקות אני יוצא לפגישת הכרות עם מתאמן פוטנציאלי. זה מרגש כל פעם מחדש להיווכח שיש אנשים בארץ הזאת שמוכנים להתאמץ, לעשות, לשנות ולרצות יותר מהדבר הזה שכרגע נמצא בחיים שלהם.
בשביל אנשים כאלה אני מאמן אישי, כאלה שיודעים שגם אם הדרך קשה ומפרכת – שווה לעבור אותה. כאלה שעמוק בפנים יודעים שכדי להגיע לארץ המובטחת צריך לארוז תיק ולהתחיל ללכת.
החיים של כולנו הם מסעות מקבילים ארוכים כשמדי פעם השביל שלנו ושל האדם שהולך לידינו מתחברים והמסע הופך למשותף. זכיתי לבחור נכון בחיים האלה ובכך לצעוד מסעות משותפים עם אנשים רבים. זכיתי לעבור מסע של גדילה יחד איתם. זכיתי להיווכח שוב ושוב שנחישות אי אפשר לשבור ושיצירתיות היא השמחה העוצמתית ביותר שקיימת.
טוב, נגמר לי הזמן… חייב לצאת לדרך לפגוש בתקווה עוד לקוח מרוצה…