פוסטים

רעיון עיסקי הוא כמו ריהוט להרכבה עצמית

רעיון עיסקי הוא כמו ריהוט להרכבה עצמית

שמתם לב שבכל הנוגע לרעיונות חדשים, לעיתים הכל כל כך ברור בהתחלה אך לאט לאט נוצר בלגן ותסכול?
הסיבה לכך היא שרעיון טוב הוא כמו קופסת קרטון שבתוכו רהיט להרכבה עצמית.

אם תפתחו את הקרטון תגלו שיש שם את כל החלקים, הברגים, המברגים והמפתחות, הוראות ההרכבה וריח של התחדשות.

הקופסה נפתחה ועכשיו כל מה שנשאר זה להתחיל במלאכת ההרכבה, אבל לא תמיד "בא לנו" ישר לגשת לעבודה, אז אנחנו דוחים, ומתחילים להזיז את הקופסה מצד לצד בבית. לפעמים עובר יום, ועוד יום, ובשלב הזה הריח של ההתחדשות כבר נמוג ונעלם.

נחכה ממש עוד קצת ואיכשהו אחד הברגים יעלם פתאום ואחריו גם הוראות ההרכבה ובסוף גם נשכח למה קנינו את הרהיט הזה בכלל.

כך גם רעיון, הוא תמיד מגיע יחד עם כל המשאבים הדרושים על מנת שנפתח אותו ונהפוך אותו למוחשי.

כשרעיון טוב לפרויקט חדש מתגלה לנו אנחנו יכולים לראות בדיוק איך הוא נראה בסוף הדרך, אנחנו יודעים בדיוק מה הם הצעדים הפשוטים אותם אנו צריכים לעשות כדי להגשים אותו. יחד איתו מתגלים גם כל המשאבים הנחוצים בהם אנו צריכים להשתמש בדרך והחשוב ביותר – הוא מגיע עם סיבה מצוינת שמטעינה אותנו באנרגיה חזקה ובלתי ניתנת לעצירה, מוטיבציה והתרגשות אדירה.

חשוב לנצל את הרגע הזה בו מתגלה הרעיון ולהתחיל לפעול כבר באותו רגע משתי סיבות עיקריות:
1.    לא הייתם רוצים לאבד את החלקים של הרעיון.
2.    ההווה הוא תמיד הרגע היחיד בו אנחנו יכולים לקבל החלטות ולבצע פעולות, העתיד הוא הזמן שאיננו עדיין ולכן חבל לבזבז עליו את הזמן.

לכן, הפעולה המידית שיש לעשות כשמתגלה רעיון היא לכתוב אותו ולהפוך אותו למוחשי.

כל עוד הוא בראש הוא יכול בקלות להסתחרר ולהשתנות ולאבד את המהות שלו ואת האנרגיה שהוא יוצר.

אחרי שכתבתם את הרעיון אפשר לגעת בו, להסתכל עליו, להרגיש אותו, לקפל אותו, לשלוח אותו, לעשות ממנו עוד ועוד עותקים, ואפשר פשוט להתחיל לפתח אותו.
אז קדימה, אל תתנו לי לעכב אתכם.
DO IT NOW!
רוצה לדעת עוד? לחץ כאן על מנת להבין את חשיבותה של ההחלטה בפיתוח רעיונות.

פוסטים רלוונטיים:
כיצד להבטיח את הגשמת הרעיון?

בחירה

כנגד כל הסיכויים

כנגד כל הסיכויים

מי שעשה זאת בחייו כבר יודע, ליצור יש מאין זו מלאכה שבה אנו נדרשים לפעול כנגד כל הסיכויים. אך האם זה נכון? ומה הם המחסומים האלה בכלל?

לכל אחד מאיתנו ישנן תפיסות רבות אשר גורמות לנו להאמין שאותו דבר אותו אנו רוצים נמצא מעבר לגבולות המסוגלות שלנו ומתוך כך אין לנו סיכויי להשיג אותו, וישנה הוכחה, הרי זה דבר שאנחנו רוצים, הוא לא קיים בחיינו וגם קשה לנו לבצע את הפעולה שתקרב אותו אלינו.
יש בזה דבר טוב ודבר פחות טוב. הדבר הטוב הוא שהמחסום תמיד פנימי ושאנחנו לא צריכים לחפש את ההתמודדות עם המכשולים החיצוניים אלא למצוא את הדרך להיות חזקים יותר מבפנים. הדבר הפחות טוב הוא שזה מאוד קשה באופן טבעי לראות את עצמנו באותם רגעים בהם אנו חלשים יותר, בדיוק כמו שכשכלב רודף אחרי הזנב של עצמו והוא לא באמת יודע שזה מה שהוא עושה.

אנחנו כל כך רגילים לקלוט את המידע באמצעות איברי החישה כך שאנו לא נותנים הזדמנות לחושים הפנימיים שלנו לפעול ובכך מקטינים את הסיכויים שלנו לפתח את הרעיון הבא מוצלח ככל שיהיה.
הרי העיניים ממוקמות כל כך גבוה בגוף ובחזית הפנים כך שאנו לא יכולים לראות את עצמנו אלא אם אנו יושבים, האוזניים ממוקמות גם הן גבוה אך בצידי הראש – המקום הגרוע ביותר לשמיעה עצמית (קרה לכם פעם ששמעתם את עצמכם בהקלטה וחשבתם לעצמכם "מי זה? זה אני?!"). מבחינת הריח והטעם – אין סיכוי בכלל להשתמש באיברים האלה על מנת לקלוט את עצמנו כיוון שהקולטנים מאבדים רגישותם מול כל גירוי שנמשך זמן רב כך שלעולם לא נוכל לטעום את עצמנו או להריח את הריח הטבעי של גופנו, ולגבי המישוש, גם זה מתעתע. למשל בכל פעם כשאנחנו נוגעים עם היד ברגל אנחנו מרגישים את היד ברגל ואת הרגל ביד ולכן התחושה לא ממוקדת.
כל זה יוצר בלבול מול החושים הפנימיים וגורם לנו לקבל אותם כאמת בלתי ניתנת לערעור.

על מנת לפעול נגד כל הסיכויים ולהצליח להשיג את המטרות שלנו עלינו לבודד את החושים הפנימיים מהחושים החיצוניים ולהתמקד רק בהם ובכך לקבל את היכולת להתמודד עם המחסומים הפנימיים.

פשוט לקחת מספר נשימות, לעצום עיניים, להתמקד פנימה ולשאול –

מה אני רואה בעיניי רוחי כשאני חושב על פיתוח הרעיון שלי?
איזה קולות ומשפטים נאמרים בתוך ראשי?
איזה תחושות עולות בי לנוכח הקולות והמראות?

לאחר שבודדתם את המחסומים הפנימיים שאלו את עצמכם –

מה לא נכון במה שאני רואה ושומע מבפנים?
כיצד אוכל לשנות את ההרגשה שלי?
מה האמת לגבי הרעיון שלי?

ישנם עוד שלבים בדרך לפריצת מחסומים, אך השלב ההוליסטי לבד יכול ליצור מסה קריטית שתוביל לביצוע פעולה שכבר תוכיח את השקריות שעומדת מאחורי המחסום ותיצור מומנטום לביצוע פעולות.

 

 

מטרה ובתוכה חיצים

כשפרויקט מצליח – מלוא מובן המילה!

השבוע שבין ה-25.6.13 לבין ה-2.7.13 היה אחד השבועות המפחידים ביותר איתם התמודדתי בשנים האחרונות. כל אחד מעשרות הדברים אותם הייתי צריך לנהל ולבצע היה כל כך קריטי שחשבתי שטעות אחת קטנה וכל העסק מתמוטט לי על הראש.

הסיפור התחיל בהודעה שלילית שקיבלתי קצת יותר מחודש קודם לכן. בשורה שאילצה אותי לקבל החלטות חדות ומהירות, לוותר על ההתלבטויות חסרות התכלית ופשוט לפעול תוך מסירות להחלטות קודמות שכבר קיבלתי בעבר.

אחת מההחלטות החשובות שהייתי מוכרח לקחת בחשבון היא ההחלטה לעבור דירה, המקום שבו אני לא רק חי אלא גם מקבל את המתאמנים שלי. בעקבות אותה בשורה שהתוכן שלה הוא שאני לא אוכל להקים עסק אותו תכננתי להקים במקום בו תכננתי שהוא יהיה.

אם הייתם מציבים אותי באותה עמדה שלוש שנים קודם הייתי מוותר על הכל, מקלל את העולם ובטח מחפש את כרטיס הטיסה הראשון להודו, אך לא זה מה שקרה הפעם. על אף שאוטוטו לא היה לי היכן לעבוד וההתקרבנות הייתה בהחלט אופציה רלוונטית, בחרתי לשבת על התחת ולשאול את עצמי את השאלות החשובות ביותר שניתן לשאול במצבים כאלה:

1. מה הבעיה?
2. מה הדבר הטוב ביותר שהבעיה הזאת הביאה איתה?
3. איזו הזדמנות הבעיה הזאת הביאה איתה?
4. מה אני רוצה?
5. מה האפשרויות שלי?
6. מה אני הולך לעשות?

אז עניתי במהרה על השאלות והחלטתי – "אני הולך לפתוח משרד במקום אחר! בפעם הראשונה בחיי אני הולך להשקיע כסף ונהל את העסק שלי בנכס מסחרי!" פתאום הבנתי שלא רחוק היום שהרצף שבניתי ב-4 השנים שקדמו לאותו רגע ישבר ושבקרוב יגיע היום שבו אני אשכרה אלך לעבודה.

עם התרגשות ופחד פתחתי יומן וסימנתי לי את התאריכים בהם אני רוצה שהיעדים יושגו. מציאת משרד שמתאים לסטנדרטים שלי, בית ארוז, הובלה לבית החדש, הובלת ציוד למשרד, שיפוץ של המשרד, חיבור לתשתיות, קנייה והשלמת חוסרים, כל היעדים כולל יעד המציין את היום בו אפתח ואקבל את הלקוח הראשון כשהמקום מושלם.

ואז, לכל יעד הגדרתי את השלבים החשובים אשר חייבים להתבצע בכדי להשיג את אותו יעד ותזמנתי את המשימות ביומן. כמובן שהדחיינות קראה לי להצטרף אליה לבירה בים אך הפעם החלטתי להקשיב לבטן ולקחת אחריות מלאה על התהליך ולקדם עניינים. סדר העדיפויות היה ברור. אז פניתי לסגור כבר באותו רגע את ההזמנות הנחוצות, לעשות סקרי שוק ובדיקת מחירים אל מול התקציב (שהגדרתי מראש כמובן), תיאמתי עם אנשי שירות והתקנות את לוח הזמנים והכנתי את כל מה ומי שאפשר וצריך לכבוד הרגעים העתידים לבוא.

ואז הגיע הזמן, הרגע בו הכל יכול לקרוס או להוביל להצלחה חסרת פשרות והפער בין השניים תלוי בין שתי גישות בהן יכולתי לנקוט.
1. הייתי יכול לחזור להיות הבוס, המנהל, זה שמתכנן ומחלק הוראות ופשוט לחרב את התוכנית. הרי מנהל חייב לקבל החלטות ואם כל ההחלטות כבר התקבלו ואין לו מה לעשות מהשעמום הוא עוד עלול לקבל החלטות שרק יעשו בלגן.
2. הייתי יכול להיות פועל פשוט, ראש קטן ולהיצמד לרשימות המטרות והמשימות שכבר ניתנו לי ע"י המנהל ורק לקחת אחריות על הצד המעשי, הביצועי על פי סטנדרטים שהוגדרו לי מראש. וזה גם מה שידעתי שאעשה.

אבל החשש היה גדול, מאוד. המון דברים בפרק זמן כל כך קצר, "אולי הגוף לא יעמוד בכל העומס הזה" חשבתי לעצמי.
וכך בעזרת חברה וקולגה פניתי למנטור, אדם שאני מעריך, וביקשתי את עצתו. הוא היה מדהים, קליל ואופטימי והוא חיזק אותי כשהוא שיקף לי את זה שתכלס זה קטן עלי, הוא הזכיר לי שלכל בעיה יש פתרון והכל יהיה בסדר. אותו מנטור היה קול פנימי שלי והוא ליווה אותי יום אחרי יום בפרויקט תובעני, קשה ומרתק של סוף והתחלה אשר שלובים זה בזה.

אז במשך שבוע ויתרתי על המנהיגות ופעלתי במסירות ובכך הפכתי למנהיג הבלתי מעורער של חיי. מיותר לציין שבמקום בו נדרשות הרבה החלטות רמת הטעויות גדלה, אך רק בזכות הטעויות שעשיתי התוצאה יצאה כל כך מושלמת והים אני כותב את הבלוג הזה מהקוק-פיט הפרטי שלי אחרי שקמתי הבוקר, אכלתי ויצאתי לעבודה.

 

 

20130702_152550 (2)

my office